ללכת עם הזמן
מאת שולמן ברנרד – פתח תקוה
לא צריכים להיות ממש 'איינשטיינים' כדי להבין את היחס בין הזמן וההתקדמות, אבל הזמן עושה את שלו, ומחוסר ברירה הגעתי מוקדם למסקנה שצריכים להסתגל אליו... והלכתי עם הזמן. נולדתי בעיירה קטנה ברומניה, בזמן שהמכונית יוצגה דרך הסוס והעגלה, והמרצדס, דרך שני סוסים, ועגלה עם קפיצים. כילד, בלי להכיר את הדקדוק, התבטאתי ביתר קלות בלעדיו, בשלוש שפות. כתלמיד התחלתי לכתוב על מן איזה לוח קטן, שעליו שרטטתי בעזרת כלי מחודד, אותיות ומספרים, שמחקתי אותם לפי הצורך בעזרת ספוג קטן. ההתקדמות למחברת ועט, וגם לעט עם מחסן-דיו, הייתה ממש מהפכנית.
זה לא הזמן והמקום להציג את הקורות החיים שלי, ואני מסתפק לתאר בעדותי, את חלק ממהפכות התקשורת שהייתי מוכרח להסתגל להן. זה לא היה תמיד קל, אבל הלכתי עם הזמן. הקולנוע והרדיו השפיעו באופן מיוחד על הדור שלי. לראות ולשמוע את היטלר, את סטאלין, ובעיקר את ז'מברליין עם פתק נייר בידו, כשהוא אומר: "הבאתי לכם את השלום", זה היה ממש רגע היסטורי; ה'שלום' הוא הביא לנו- זה כבר סיפור אחר. את הסיפור האישי על השואה מסרתי ב 'שידור ישיר', ליד-ושם. את המהפך הגדול בתקשורת, חייתי ברומניה בשנת 1963, מול טלוויזיה של 12 אינץ' בשחור לבן, כשלא ידעתי שיבוא הזמן ויבנו את הסלונים, לפי הגודל של הטלוויזיה. עליתי ארצה בשנת 1988 בדיוק בזמן כדי לתפוס את המהפך האולטימטיבי של המחשב, דווקא באמצע המדבר בדימונה, וגם כדי ללמד את הנכדים שלי ללכת. הצלחתי עד כדי כך, שהם מסוגלים עכשיו ללמד אותי איך ללכת עם הזמן, בעזרת המחשב.
הבעיה היא שבתור מורים, אין להם מספיק ניסיון פדגוגי, כדי להעביר לי את התוכן, כי גם עם ידיעת הדקדוק, אני לא כל כך מצטיין בעברית. בנוסף, השיטה שלהם עובדת לפי הסיסמה המקובלת היום בכל מקום; של שלושה מ'ים. מיד, מהר ומושלם, והשיעור, מתרחש בערך כך; הנכד יושב מול המסך, ורץ עם האצבעות על כל מקום, ואני לא יודע לאן להסתכל קודם; על המסך, על הכפתורים או על העכבר. וכשבאה השאלה אם הבנתי את ההסבר, ובא לי פשוט לרוץ אחרי העכבר, ולהסתתר באחד החורים שלו מרוב בושה.
הבעיה היא שבתור מורים, אין להם מספיק ניסיון פדגוגי, כדי להעביר לי את התוכן, כי גם עם ידיעת הדקדוק, אני לא כל כך מצטיין בעברית. בנוסף, השיטה שלהם עובדת לפי הסיסמה המקובלת היום בכל מקום; של שלושה מ'ים. מיד, מהר ומושלם, והשיעור, מתרחש בערך כך; הנכד יושב מול המסך, ורץ עם האצבעות על כל מקום, ואני לא יודע לאן להסתכל קודם; על המסך, על הכפתורים או על העכבר. וכשבאה השאלה אם הבנתי את ההסבר, ובא לי פשוט לרוץ אחרי העכבר, ולהסתתר באחד החורים שלו מרוב בושה.
במקרה מצאתי גם סקר שקשור לעניין הזה. בדקו כמה סבתות וסבים, מוכנים לוותר מדי פעם, על החדשות ועל הטלנובלות של 3000 פרקים בטלוויזיה, לטובת משחק עם הנכדים במחשב-שהוא גם תרגיל יעיל למתחילים כמוני בתחום הזה. התוצאה לא הייתה ממש חיובית. אז מה עליי לעשות? לוותר? זה לא בא בחשבון. חבל על הזמן. מורים אפשר להחליף, אבל נכדים... יש רק פיתרון אחד לכולנו- להמשיך וללכת עם הזמן.
הוסף רשומת תגובה