התמכרות
שושנה שדמי, בת 82
מי שלא מכור, לא יבין זאת. ככה זה עם תאוות. אחד לא יכול בלי, השני עומד משתאה מול התופעה
המחשב
אני יכולה להפליג בשבחו על יכולותיו וביצועיו המופלאים. אני יכולה גם לדבר בגנותו כשהוא מסרב לבצע את ההוראות הפשוטות ביותר, מתעלל בי ומרגיז אותי, כאילו אלפי שדונים שובבים, שמתגוררים בקרבו, חורצים לשון וצוחקים עלי
אני מתייחסת אליו כמעט כמו אל יצור חי. כשהוא בסדר, אני מתענגת בחברתו. כשהוא חולה אני עצובה ומודאגת
המחשב הנו מקור הנאה; הוא משמיע מוסיקה, מציג סרטים, מספק מידע, מסייע בכתיבה, מתקן ומקשט את הכתוב, משעשע במשחקים, עוזר לערוך קניות והרשימה עוד ארוכה. וכל זאת במשך 24 שעות ביממה, 365 יום בשנה
מכל נפלאותיו הכי מרגש אותי הקשר עם חברים שמתקיים בעזרתו. חברים שהכרתי מקודם וחברים שהכרתי דרכו
חברים שפגשתי פנים אל פנים וחברים שלא ראיתי מעולם. חברים שאתם אני מתכתבת וחברים שאתם אני מפטפטת
חברים מהארץ וחברים ממקומות רחוקים ואקזוטיים. חברים למפגש בודד וחברים לקשר ממושך
פעם קראו לזה "חברים לעט". היום במקום עט יש דוא"ל, כלומר דואר אלקטרוני. פעם חיכיתי לדוור, היום אני פותחת את התיבה מלאת סקרנות: האם הגיע דואר? מי כתב לי? מה שלחו לי? אין יום בלי דואר. מגיעים שירים ובדיחות, אמרות חכמות יותר וחכמות פחות, תמונות מכל קצבי תבל, מוסיקה ווידאו-קליפים ומאמרים מלומדים בנושאים שונים מכתבים אישיים הם נדירים. אם אין זמן לכתוב מכתב ארוך שולחים אות חיים בליווי תמונה נחמדה: "הי, אני חושב עליך"
ה"צ'ט" הוא סיפור שונה. שני חברים שנמצאים בו זמנית על הקו "משוחחים" בכתב. אם יש לנו מצלמות – אנחנו יכולים לראות זה את זו. ואם יש לנו מיקרופון – יכולים גם לשמוע
זה כמו טלפון משוכלל אבל חינם אין כסף. איזה כיף! מבלים שעות ביחד, אני בתל- אביב, חברי בבודפשט, טורונטו, דלהי, כפר אז"ר או בכל מקום אחר בתבל
המפגש הראשון בצט' דומה לפגישה עיוורת. נפגשים, מגששים, שואלים שאלות, מחליפים מידע, בודקים תחומי עניין משותפים. אם השיחה נעימה, שומרים על קשר וממשיכים "להיפגש"
פגישה עיוורת כשלעצמה מרגשת מאד, יש בה משהו הרפתקני, הבלתי ידוע עולה על הידוע
אבל לפגוש במציאות חבר שהכרת דרך המחשב היא ההרפתקה והחוויה האמיתית. דברתם אין ספור פעם, שלחתם תצלומים, אפילו ראיתם תמונות בזמן אמת. יודעים הרבה זה על זה ולמעשה לא יודעים כלום. ההתרגשות היא כמו לקראת הגרלת הלוטו. גם התוצאות דומות – לפעמים קבלת מספר מפסיד, לפעמים זכית בפרס הגדול עם המספר הנוסף
האם זה פלא שאני מכורה ????
פעם קראו לזה "חברים לעט". היום במקום עט יש דוא"ל, כלומר דואר אלקטרוני. פעם חיכיתי לדוור, היום אני פותחת את התיבה מלאת סקרנות: האם הגיע דואר? מי כתב לי? מה שלחו לי? אין יום בלי דואר. מגיעים שירים ובדיחות, אמרות חכמות יותר וחכמות פחות, תמונות מכל קצבי תבל, מוסיקה ווידאו-קליפים ומאמרים מלומדים בנושאים שונים מכתבים אישיים הם נדירים. אם אין זמן לכתוב מכתב ארוך שולחים אות חיים בליווי תמונה נחמדה: "הי, אני חושב עליך"
ה"צ'ט" הוא סיפור שונה. שני חברים שנמצאים בו זמנית על הקו "משוחחים" בכתב. אם יש לנו מצלמות – אנחנו יכולים לראות זה את זו. ואם יש לנו מיקרופון – יכולים גם לשמוע
זה כמו טלפון משוכלל אבל חינם אין כסף. איזה כיף! מבלים שעות ביחד, אני בתל- אביב, חברי בבודפשט, טורונטו, דלהי, כפר אז"ר או בכל מקום אחר בתבל
המפגש הראשון בצט' דומה לפגישה עיוורת. נפגשים, מגששים, שואלים שאלות, מחליפים מידע, בודקים תחומי עניין משותפים. אם השיחה נעימה, שומרים על קשר וממשיכים "להיפגש"
פגישה עיוורת כשלעצמה מרגשת מאד, יש בה משהו הרפתקני, הבלתי ידוע עולה על הידוע
אבל לפגוש במציאות חבר שהכרת דרך המחשב היא ההרפתקה והחוויה האמיתית. דברתם אין ספור פעם, שלחתם תצלומים, אפילו ראיתם תמונות בזמן אמת. יודעים הרבה זה על זה ולמעשה לא יודעים כלום. ההתרגשות היא כמו לקראת הגרלת הלוטו. גם התוצאות דומות – לפעמים קבלת מספר מפסיד, לפעמים זכית בפרס הגדול עם המספר הנוסף
האם זה פלא שאני מכורה ????
